לחם שמים על משנה תרומות ג׳

1 ונמצאת מרה. דאיבעי ליה למיטעמיה. ופרשו התו' יבמות ד' פ"ט ד"ה איבעי כלומר יפריש על מה שהוא טועם. דבלא"ה א"א דטבל אסור לכהן עכ"ל תי"ט. ואולי משגה הוא מ"ש לכהן דמאי שיאטיה דכהן הכא. ומאי שנא כהן. ושמא כצ"ל דטבל אסור לטעום:

2 ול"נ דא"צ דהא קיי"ל ברכות ד' י"ד ע"א היושב בתענית טועם ומטעמת א"צ ברכה. ובאגדה אמרו ילקוט שמואל סימן קי"ח ויפדו את יונתן שאמרו מטעמת א"צ ברכה. וכן הטבל טועמו ואין בכך כלום. ועיין בי"ד סימן מ"ב ובחנם נדחק שם הרב ש"ך ס"ק ד'. דודאי יש חילוק בין טעימה לטעימה ודוק:

3 התורם חבית של יין. עיקרא דמילתא הכי הוא כגון שיש לו חמשים חביות של יין וחמשים של חומץ. וכסבור כולן יין. והוציא תרומתן שתי חביות הראויות להן מן החומץ. ואח"כ נודע לו שהעשר שתרם מהן חומץ הן. אם ידוע שהיו של חומץ עד שלא תרם אינן תרומה כלל. פי' שאפילו תרומת עצמן אין בהן. ולא עשה כלום. אלא צריך לחזור ולתרום. ותורם חבית א' של יין וא' של חומץ. ותו לא:

4 אם ספק תרומה. ויחזור ויתרום. שמא תרומה ראשונה כתקנה היתה ומספק צריך לתרום שנית הצ"ח חביות הנותרות ומוציא תרומה הראויה להן. דהיינו דקתני לקמן כקטנה שבשתיהן. ונ"ל שמפריש השניי' מחומץ על החומץ ומיין על היין ודוק:

5 והשתא איכא למידק בשלמא החביות הנשארי' ניחא דמתוקני' ממה נפשך אי בראשונ' אי בשנייה. אלא תרומה ראשונה גופה היכי מיתקנא. דילמא לאו תרומה היא והויא טבל. וצריך להפריש עליה תרומה ממקום אחר. ואי איתא הו"ל לאשמועינן כה"ג:

6 וקשיא בין למ"ד בבא בתרא ד' פ"ד ע"ב טעמא דמתני' משום דחומץ ויין שני מינים הן כדפי' הרע"ב. ובין למ"ד משום דתרומה בטעות אינה תרומה. רמב"ם פ' ה' מהל' תרומות הל' כ"ב וע"ש בכ"מ וכיון דנתכוין לתרום יין. ועלה בידו חומץ. לכ"ע לאו כלום הוא. וכ"פ התו' והר"ש. ודיקא נמי מתני' מדקתני ונמצאת של חומץ. ולא קתני התורם חומץ. אלא ע"כ בשוגג איירי כדמפרש רע"ב גופיה ברישא:

7 ודווקא הכי הוא דאין תרומתו תרומה. אבל במזיד שנתכוין לחומץ תרומתו תרומה. דמין א' הוא. אע"ג דלכתחלה לא יתרום חומץ על יין. דמן הרע הוי. מיהת איפכא אפי' לכתחלה. מ"מ קשיא דכיון דהיכא דהויא של חומץ עד שלא תרם. אינה תרומה לגמרי. כי מספקא מילתא הא הויא תרומה ראשונה ספק טבל כדאמרן. ומ"ש בתי"ט בזה ב' דרכים. לא נהיר ולא צהיר. המשכיל יבין מדעתו:

8 ונ"ל ברור דה"ט משום דאף מאן דס"ל ב' מינין הן. לאו ב' מינין גמורין דבר תורה קאמר. אלא מדבריהם החמירו בהם כמו בב' מינין. ודווקא בידוע גזרו. ולא החמירו בספקו. וכן מ"ד משום תרומה בטעות נגעו בה. נמי לא הוי טעות גמור. אלא בב' מינין דעלמא. אבל הכא דחד מינא הוא. אע"ג דאחמירו בודאי לדונו כטעות ב' מינין. בספקו הקלו:

9 זהו העולה בידי דבר מחוור בטעם משנתינו כמאן דמסיק תעלא מבי כרבא. אחר שחזרתי על כל צדדין ולא מצאתי מנוח אשר ייטב לי בדרך אחר ודוק:

10 הראשונה אינה מדמעת בפ"ע. לפי שעיקר דימוע אינו אלא מדבריהם וקרא אסמכתא בעלמא. משו"ה הקלו בספקו. ונ"ל פשוט דארישא נמי קאי דבתורם קישות ונמצאת מרה וכו' נמי דינא הכי:

11 משנה לחם בלח"ש סד"ה ונמצאת. קודם ודוק. נ"ב ואתי שפיר נמי הא דבי"ד ססק"ח אוסר הטעימה.

12 תרומת שניהם תרומה. היינו דתרומת כל א' מהן חציה תרומה וחציה חולין עכ"ל הרע"ב. ומ"ש חולין ר"ל הטבולין למעשרות כפי' הר"ש:

13 וצ"ל שאותן ב' סאין קדשו מדומעין. ומוציא על החצאין מעשרותיהן ממקום אחר. ונותן הב' סאין לכהן. והכהן משלם לו סאה א' דמי תרומה. לפי שאינו יכול לאוכלן. כי אם בקדושת תרומה כדין מדומע:

14 אם תרם הראשון כשיעור. כתב הרע"ב אית דמפרשי כשיעור שתרם חברו אח"כ תרומתו תרומה דחזינן דהוה ניחא ליה עכ"ל:

15 וקשיא לי אהדין פירושא. אי הכי כי לא תרם הראשון כשיעור אמאי תרומת הב' תרומה. כיון דראשון גלי דעתיה דלא ניחא ליה בשיעורו דשני. מאי אולמיה דהאי מהאי:

16 ויש ליישב דה"פ אם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה. אף תרומת הב' תרומה. כלומר בהא מודים חכמים לר"ע. דתרומ' שניהם תרומה. שלא נחלקו אלא בשתרם כשיעור:

17 אמנם מטעם אחר נ"ל שאין הפי' הנז' עיקר. דא"כ הכי הו"ל למתני. אם תרם השני כשיעור. אין תרומתו תרומה. ואם לאו תרומתו תרומה. שכך היה הלשון נאה ומתוקן בדרך קצרה וק"ל. על כן הדין עם הרע"ב שדחאו:

18 בד"א הא דפליג ר"ע לעיל. לשון הרע"ב. ונקט ר"ע וכ"ש לרבנן דר"ע תרומתו תרומה. דהא אפי' בשותף התורם שלא מדעת חברו. ס"ל דתרומתו תרומה. והוצרך להאריך בלשון. כדי ליישב לישנא דמתני' דאבל הרשה. דלרבנן מאי אבל. וזה פשוט מאד אין כדאי לכותבו. רק מפני שהרבתי"ט האריך בו בדבור שלם. לדקדק על הרע"ב והר"ש ז"ל בחנם. ולא ידעתי כוונתו שהטריח עצמו בכך שלא לצורך כלל. ודבריהם ז"ל מדוקדקים בתכלית הדיוק:

19 הפועלים אין להם רשות לתרום. אף על פי שהן חברים. אין אומרים מסתמא בעלים סמכא דעתייהו עלייהו. שיפרישו התרומה ויתקנו הכרי. והרי הן כמורשים. דלא אמרינן הכי בפירות יבשים שאינן מוכשרים לטומאה. שהרי לא נחשדו על התרומה. ומצוה בו יותר מבשלוחו קידושין ד' מ"א ע"א משו"ה אינן רשאים לתרום בלא דעתן. דודאי לא ניחא להו לבעלים. אלא לקיומי מצוה בגופייהו כך נ"ל פשוט:

20 חוץ מן הדרוכות שהן מטמאין את הגת. אמדינן דעתייהו דבעלים דניחא להו במאי דעבדי להפריש תרומה בטהרה. ואפי' בסתם הרי הן כעושין ברשות מטעמא דמפרש:

21 ובתי"ט דייק לה הכי דא"ל שהשכירן כדי להפריש. דא"כ היינו הרשה. ולא הי' צריך לדקדק כן מבבא קמייתא. דמהך גופה שמעת לה. דאל"ה מאי שנא רישא דלא. דקתני הפועלים אין להם רשות לתרום. ואי בשכרן לכך אמאי לא. ואפי' איירי בע"ה. הא בודאי שלוחי מצוה הוו. וברשות בעלמא סגי. ותו דודאי רישא נמי בפועלים חברים עסקינן וכדכתיבנא לעיל והוא פשוט וק"ל:

22 הדרוכות פירש הרמב"ם שהן דורכי הענבים. והוא א"כ על דרך שאמרו לקוחות מן לוקח. ודומיהן רבים בלשון חכמים. ולפ"ז הכי קאמר חוץ מן הדרוכות שיש להן רשות לתרום. לפי שהן. ר"ל בעלים מטמאין הגת. וזה דוחק לא קטן:

23 ולענ"ד נראה לפרש הדרוכות הענבי' הדרוכות. וכולה בבא חד מילתא הוא. וה"פ הפועלים החברים אין להם רשות לתרום מן הענבים שנמסרו להן לדורכן. ור"ל שלא יוכלו להפריש מהן כדי תרומה הראוי לכולן. ולדורכן בפ"ע ול"ת מאי קמ"ל פשיטא דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמר פ"ק משנה י'. דלא דמי להכא דמיירי שסוף דורכן וגומר מלאכתן. וגם אינו תורם מיד רק מפריש ומסלקן לצד אחד. ואפ"ה לא שפיר דמי ולעשותן תרומה. אלא דווקא מן הענבים שכבר דרוכות. רשאין להפריש ולתרום. וטעמא דמילתא מפני שהן מטמאין. ומעתה אי אפשר להפריש התרומה בטהרה. אם לא יפרישוה הפועלים תיכף שדרכום. אבל בעודן ענבים ולא הוכשרו. איכא למימר דניחא ליה לבע"ה לקיומי מצוה בגופיה. ולא לאפרושי ע"י שליח. כיון דאפשר. משו"ה לא הורשו עד שידעו שאי אפשר ע"י בעלים ודוק:

24 משנה לחם בלח"ש סד"ה הדרוכות. אחר ודוק. נ"ב ואעפ"כ ודאי שאינן יכולין ליתנן לכל כהן שירצו. בלי רצון הבעלים. דאפילו גב מתנות. דגלי קרא הדין עם הטבח. אפ"ה טובת הנאה לבעלים.

25 משנה לחם פיו ולבו שוים עמ"ש במו"ק א"ח סתל"ד.